<h1>ספר תורת האדם להרמב"ן שער הגמול</h1>
<h2>דף נד.</h2>
כיון שנתפרש מדברי רבותינו ז"ל שסוף העונש בגיהנם וסוף השכר בעוה"ב, צריכין אנו לפרש מדבריהם ז"ל מהו הדין הזה הנקרא גיהנם, ומהו הדבר שנדון בו, ואימתי נדון בו, אם תאמר שהעונש מגיע לגופו של אדם לאחר מיתתו, והלא גופו של אדם כשמת אבן דומם הוא, אם תשרוף עצמותיו לסיד או תמשח אותם באפרסמון ומיני הבשמים המקיימין אותם אין הפרש לאבן הזו בכך, ומקרה אחד לצדיק ולרשע בגופן לאחר המות, ואיך יהיה הגוף הזה בגיהנם וזה בטובת העוה"ב והרי הם קבורים לפניך בקבר אחד או הם גנוזים בביתך בתוך ארון אחד, הרי שאין עונש אלא לנפש, ומהו העונש המשיג אותה והרי הנפש אינה גוף וגויה, ואינה נתפשת במקום, ואין מחיצה לפניה, ומה הוא המקום הזה שנקרא גיהנם ונדונית שם, שאין המקום תופש ואין האש שורף אלא בעלי הגוף והדברים הממשיים, אין לך בעונש הזה אלא שתאבד הנפש ותכרת, והדבר זה אינו כפי התורה ולא כפי דעתם של רבותינו ז"ל, אלא דעות נכריות הם מדברי המתחכמים באומות העולם, שהרי לדברי אלו אין ענשו של אדם אלא כרת והתורה אינה מחייבת כרת לכל אדם, ונמצאת פוטר בטענה הזו שאר כל החוטאים מן הדין והעונש. ועוד לדעת זו עשית העובר על כרת אחת והאפיקורוס הכופר בעיקר ושופך דמים כל ימיו, שוין בדיניהם, שהרי שניהם אובדין ואין עמהם צער ויסורין אחר המיתה, וכבר מפורש בקבלה שהיו בכופרים דעות הללו, מהם מי שכופר בעונש ושכר שלאחר מיתה כענין שנאמר ביצר הרע כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה, ומהם שלא היה ענשן חמור עליהם שלא היו מודים אלא באבדן הנפש והיו אומרים נוח לו לאדם שיאבד והיה כלא היה, הם שנאמר בהם... (ההמשך חסר בכת"י).
ומדברי חכמים אין צריך להביא ראיה לפי שכל התלמוד ומדרשי רבותינו ז"ל מפורשים הם בענין גיהנם והעונש ההוא. כך שנו במנחות (צ"ט ב') ואף הסיתך מפי צר וגו', מגיהנם שפיה צר שיהא עשנה צבור לתוכה, ושמא תאמר כשם שפיה צר כך כולה צרה ת"ל העמיק הרחיב, שמא תאמר אין בה עצים ת"ל מדורתה אש ועצים הרבה. והם מדדו לגיהנם אורך ורוחב, אמרו בתענית (י' א') עולם אחד משישים בגן, וגן אחד מששים בעדן, ועדן אחד מששים בגיהנם, נמצא כל העולם ככסוי קדרה לגיהנם. ועוד סיימו לו פתחים, אמרו בעירובין (י"ט א') שלשה פתחים יש לגיהנם אחד במדבר שנאמר וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה ולגהינם ירדו, אחד בים דכתיב מבטן שאול שועתי שהחזירו אותו הדג על מעמקי מצולות ופתח גיהנם, ואחד בירושלים שנאמר נאם ה' אשר אור לו בציון ותנור לו בירושלים, ואמר רבן יוחנן בן זכאי שתי תמרות יש בגי בן הנם ועולה עשן מביניהם וזו פתחה של גיהנם. ואמרו לענין איסור הטמנה בחמי טבריא (שבת ל"ט א') תולדות אור נינהו דחלפא אפתחא דגיהנם. ועוד אמרו (ב"ב פ"ד א') ש"מ האי שמשא סומקתא היא דקא חזינן לה דסמקא בצפרא ובפניא, והאי דחזינן לה דחוורא בפלגא דיומא אנן הוא דלא בריא נהורין למחזייה, ואותיבו עלה ופריקו ואיתמר התם ולמאי דאותבינן מעיקרא הא קא חזינן לה דסמקא בצפרא ובפניא, בצפרא קא חלפא אפתחא דגן עדן בפניא קא חלפא אפתחא דגיהנם.
ובפרקי רבי אליעזר (פ"ה) אמרו בשני ברא הקב"ה הרקיע והמלאכים ואשו של בשר ודם ואשו של גיהנם, ופירשו שם שהרקיע הזה הוא הרקיע שעל ראשי החיות שנאמר ודמות על ראשי החיה רקיע וגו', ואמרו שם ר' יהושע אומר עוביה של ארץ מהלך ששים שנה ותהום אחד שהוא אצל גיהנם נובע ומוציא חמין תענוג לבני האדם. ושנו בברייתא דארכו של עולם, במקום הזה שבעה מקומות זה למטה מזה. והן גיהנם, ושערי צלמות, שערי מות, טיט היון, בור שחת, אבדון, שאול, ולמטה מכולן ארקא, ומלאכי חבלה מעמידין רשעים בארקא תחת נהר של אש שהוא יוצא מתחת כסא הכבוד שנאמר (ירמיה כ"ג) הנה סערת ה' חמה יצאה וסער מתחולל על ראש רשעים יחול, והיורד לארקא שוב אינו עולה והם נדונין לדורי דורות, ושם שנינו רשעים שבהם מלאכי חבלה ממונין עליהם, מדור העליון שאול תחתית עמקו מהלך שלש מאות שנה, וכן כל מדור ומדור, האש של שאול תחתית חזק על אחד מששים משל אבדון שלמעלה ממנו, וכן כל מדור ומדור משל מעלה ממנו, זהו ענין השנוי בברייתא, והחזירו הענין במדרש תלים ואמרו כל כת וכת משבע כתות יש לו מדור בפני עצמו בגן עדן, וכנגדן שבעה בתי דירות בגיהנם ואלו הן כו', הרי שבעה בתי דירות לצדיקים ושבעה לרשעים כל אחד ואחד לפי מעשיו בתי דירתו.
ובאגדה אמרו אמר ר' יהושע בן לוי כד משחנא ביתא קמא דבמדור גיהנם אשכחית בה מאה מילין באורכא וחמשין מילין בפותיא, ותמן גובין גובין ואריון די נור קימין תמן, וכד נפלין תמן בני אנשא אכלין יתהון אריותא, ובתר דתיכלינון אישתא קיימין מרישא ורמו יתהון בנורא דכלבתא דמדור קמא. ומשחית ביתא תנינא דבמדור תנינא ואשכחית ביה כקדמאה, ושאילית בגין ביתא קמא, ואמרין בביתא קמא אית ביה עשר אומין ועמהון אבשלום ואומרים אומה לאומה אם אנחנא סרחנא דלא קבילנא אורייתא אתון מה חבתון, ואינון אמרין אנן כוותכון סרחנא. ואמרין לאבשלום אם את לא קבילת, אבהתך קבילו, למה לקית כדין אמר להון משום דזלזלית לאבא. וקאים מלאכא חד ומחי לכל חד וחד בשוטי דנורא, וההוא דמחי יתהון קושיאל שמיה, ואמר רמו יתהון ורמו יתהון ומתוקדין בנורא, ומעיילין אוחרנין ומחי להון ורמין יתהון לנורא, וכן כל חד וחד עד דמסיימין כל חייביא, ובתר כן מעיילין אבשלום לממחיה נפקא ברת קלא ואמרת לא תמחו ליה ולא תוקדוניה בגין דהוא מבני רחימאי דאמרין בסיני נעשה ונשמע. בתר דמסיימין רשיעיא לממחי ולמוקד, נפקין מן נורא כאלו לא אתוקדו ועוד חוזרים וממחין יתהון וכן עבדין להון שבע זמנין ביומא ותלת בליליא, ואבשלום אישתזיב מכל אילין בגין דהוא בריה דדוד. ובביתא תנינא דבמדור תנינא אית ביה עשר אומין, וכדין דנין יתהון ודואג עמהון, וההוא דמחי יתהון להטיאל שמיה, ודואג אישתזיב מכל אלין דהוא מבני בניהון דאמרין בסיני נעשה ונשמע. ובביתא תליתאה אית ביה עשר אומין וקרח עמהון וכדין דנין יתהון, וההוא דמחי יתהון שפטיאל שמיה, וקרח וכנישתיה משתזיב מכל אלין בגין דאמרי בסיני נעשה ונשמע. ובביתא רביעאה כדין דנין יתהון ואית ביה עשר אומין וירבעם עמהון, וההוא דמחי יתהון מכתיאל שמיה, וירבעם משתזיב מכל אלין על דעסק באורייתא, והוא מבני ישראל דאמרי בסיני נעשה ונשמע. ובביתא חמישאה כדין דנין יתהון ואחאב עמהון, וההוא דמחי יתהון חוטריאל שמיה, ואחאב אישתזיב מכל אילין בגין דהוא מבני ישראל דאמרי בסיני נעשה ונשמע. ובביתא שתיתאה כדין דנין יתהון ומיכה עמהון וההוא דמחי יתהון פוסיאל שמיה, ומיכה אישתזיב מכל אלין על דהוא מבני ישראל דאמרי בסיני נעשה ונשמע. ובביתא שביעאה כדין דנין יתהון ואלישע בן אבויה עמהון וההוא דמחי יתהון דלקיאל שמיה, ואלישע משתזיב מכל אילין על דהוא מבנוהי דמאן דאמרי בסיני נעשה ונשמע. ובכל שבעה אלפי דאית בכל מדור ומדור דנין כל רשיעיא בהאיך דינא, ולא חזון דין ית דין בגין חשוכא, דכל חשוכא דהוה קדם דאיתברי עלמא תמן הוא, עד כאן במדרש. ואלו הן קצת המקומות שספרו בהן ענין גיהנם וצערו וענשו בתלמוד ובמדרשים ומדדו את תבניתו, ודברים הללו וכיוצא בהן אין לתלות אותם במשל וחידה שהרי הזכירו מקומו ומדדו ארכו ורחבו, ודנו עליו לענין איסור והיתר והוא מוזכר להם בענין הדינים ושאר כמה מקומות שלא הזכרנו.
אלא כך היא קבלת רבותינו ז"ל, שהקב"ה ברא נפשותיהם של צדיקים, והיא בלא ספק רוח זכה ודקה ביותר, אינה גוף ולא נגבלת ולא נגדרת במקום ולא נתפשת כשאר הרוחות שתופסין אותן בנודות, אלא מכח המלאכים ונעלית ביותר, אין כאן מקום לפרש כל המושג ממנה, והכתוב מעיד עליה שנאמר ויפח באפיו נשמת חיים יאמר כי מנשמת אלוה נתנה ולא מהשתלשל הסבות, ורבותינו ז"ל אמרו שנבראו בראשון בכלל בריאת האור ברצון הקב"ה, שגדר זה העולם השפל והשמים העליונים הזכים וכל צבאם הגופיים והשכליים, והוא יתברך שמו ברא המקום שנקרא גיהנם וברא בו אש דקה מן הדקה שאינה גוף ממשי נתפש, תופשת בדברים הדקים ומכלה אותן, ושם כח האש הזו באותו מקום הנזכר באשר שם כחות השכליים הנבדלים, שהם מלאכים, לכתותיהם בשמים.
והפרישו רבותינו ז"ל בין האש שבעולם הזה ובין האש ההיא בהפרש גדול לדקות אותו האש, אמרו בפסחים (נ"ד א') אור דידן איברי במוצאי שבת ואור דגיהנם איברי בשני, ואין ספק אחרי המימרא הזו שהם רוצים להעלות האש ההיא ולעשותה דקה מן הדקה, עד שייחשו אותה להבראות ביום שני והוא היום שהם מיחדין בבראשית רבה ובמדרשים לבריאת המלאכים. וידוע הוא בכל מעשה בראשית, כי הנבראים בראשון דקים וקרובים לסיבה הראשונה וליסוד המוקדם יותר מן הנבראים בשני, וכן השני מן השלישי, כאשר תראה אפילו בפשט הכתוב, ואין ספק לשום אדם בעולם כי האש הזו שבעולם הזה אינה שורפת בנפש, ואפילו האויר העולמי הנתפש אין האש מכלה אותו ולא שורפת אותו, ולא שמעתי לאחד מן המאמינים או מן הכופרים, בין גס המחשבה או דק ועמוק בסברא, אין אחד מהם שיאמין בהשרף החסיד שנשרפה נפשו ואבדה באש וגמולו כלה וילך, אלא שהאש ההיא שבגיהנם שנאמין בה שהיא שורפת הנפשות, אינה כמו אש העולם הזה כלל, לא האש שמשתמשין בה בגחלת ושלהבת, ולא האש היסודית אשר בגלגל האש, אע"פ שהוא גוף דק מאד והיא מתחברת בגופי הנבראים עם שלשת (נ"א: השתלשלות) היסודות, אלא דקה מזו היא אע"פ שהיא מענינה כמו שאבאר. וכבר הזכרתי מה שאמרו רבותינו ז"ל על אחד מאשי מקום העונש הזה, שהוא נהר של אש היוצא מתחת כסא הכבוד, הרי שמעלים דקותו עד כסא הכבוד שהוא יסוד כל נברא והפנימי מכולם, וכן הכתוב עצמו עילה אותה עד אין תכלית, שנאמר באש הזאת (ישעיה ל') נשמת ה' כנחל גפרית בוערה בה כמו שנאמר בבריאת הנפש ויפח באפיו נשמת חיים וכפי מה שרמזנו למעלה. וכן בפרקי רבי אליעזר (פ"ד) מזכירין בבריאת יום שני הרקיע שעל ראשי החיות והמלאכים ואשו של גיהנם, חיבר הדברים הנבראים הדקים והשכלים הנבדלים עם האש הזו, וגדולה מהן אמרו בפרק אין דורשין (י"ג ב') גבי נהר דינור מהיכא שקיל מזיעתן של חיות ולהיכא אזיל שפיך על ראשי רשעים בגיהנם. ואמרו בפרקי היכלות דר' ישמעאל שנשבע הקב"ה על אותו רשע לופינוס קיסר שהרג עשרת הרוגי מלכות שהוא מטעימו טעם אור וגחלי אש כרובים ואופנים וחיות הקדש ושרפים לאותו רשע בגיהנם, וזה דבר גדול ומפורש. ובבראשית רבה (פכ"א י"ג) אמרו וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים וגו', ד"א מקדם קודם לגן עדן נבראו המלאכים שנאמר היא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל בנהר כבר ואדע כי כרובים המה, ואת להט החרב על שם משרתיו אש לוהט, המתהפכת שהן מתהפכין פעמים אנשים פעמים נשים פעמים רוחות פעמים מלאכים, ד"א מקדם קודם לגן עדן נבראת גיהנם גיהנם נבראת בשני וגן עדן בשלישי, ואת להט החרב על שם ולהט אותם היום הבא וגו', אלו שתי לשונות לגיהנם וליסוד האש שבו, שהם מלאכים וכרוכים שתחת הכסא, וכל אלו הדברים רומזים עיקר גדול בזה.
ואחרי זה הפירוש נאמר, שבורא הנשמות הזכות והטהורות יתברך שמו יש ביכלתו לברוא להן אש דקה שאינה גוף נתפש, שורפת דברים דקים שאינם גוף ומכלה אותן, שאין הכחשה לאחר שנודה בבריאת הנפש ברצונו יתברך, שלא יהא אפשר להמציא דבר דק כמוה מונח כנגדה לכלותה, וכן אומרים רבותינו ז"ל (עי' חגיגה י"ד א') במלאכים עצמן שנשרפין בנהר דינור, והזכירו (יומא כ"א ב') אש אוכלת אש. ואם יקשו עלינו היאך הנפש נגבלת במקום ההוא הנקרא גיהנם או שאול, נשיב להם עם כל עומק דברי פילוסופי היונים ופתויי הכשדים וההגרים, שאומרים אין הנפש נגבלת במקום ואין לה משכן במוח או בלב, רק שהם מקומות נרמזים לשמוש השכל ההוא, ואנחנו עם כל זה לא נשיא שכלנו ושלא יהיה בגוף ראובן זה מן הבריה הדקה הזו הנקראת נפש יותר ממה שיש מן הנפש ההיא במוח החמור או בענף האילן, ושלא תהיה נפשו בגופו נצמדת יותר ממה שנפשו נצמדת בגופו של פלוני חבירו, ויהיה משכנה בו במקום או שלא במקום, מפני שהיא אינה גוף, ואין מקום על דקדוק לשונם לדבר שאין לו גוף, אבל על כל פנים נפש שוכנת בו ויהיה חיבורה בגופו כדברי קצת חוקריהם שאומרים כי נקשרה הבריה הדקה הזאת הרוחנית המאירה, ברוח החיים, והיא אצלם נפש אחרת באדם, ונצמדו שתי הנפשות, הדקה הקיימת בגסה ממנה, בעלת התנועה הנמסכת בחום הטבעי בדם, והצמד שתיהן כהקשר השלהבת לפתילה עם השמן, התקשרות בינוני בין שניהם. או יהיה הענין בדרך אחר כמו שירצו וירחיבו לשונם בדקדוק מלות, ובגערות לחולק עליהם, וקוראים הנוטה מדבריהם פתי וסכל שאינו יודע ומבין, אבל על כל פנים מי ששכן אותה בחומר הזה והצמיד בינה ובין הגוף יכול להגביל אותה במקום ההוא, ולחבר בינה ובין האש הדקה שבאותו מקום שהיא מן הכת העליונה, ונבראה על זה הענין שתכלה הנפש ותשתנה במצרף ההוא או בכליון החרוץ.
וכבר בא במורה הנבוכים מאמר מן הפילוסופים, כי האדם כשתניעהו נפשו שהיא צורתו לעלות מן הבית אל העליה, נאמר כי גופו הוא אשר התנועע מעצמו, כי הנפש היא המניע הראשון בעצמה אלא שהיא התנועעה במקרה, כי כשהעתיק הגוף מן הבית אל העליה התנועעה הנפש עמו אל העליה, ואם תשקוט הנעת הנפש ישקוט המתנועע בשבילה והוא הגוף, ואם ישקוט הגוף תסור התנועה המקרית אשר יש לנפש, ע"כ לשונו, וכבר אמרו עוד קצת משכיליהם אין בעל חומר יכול להשיג השגה שלמה על איזה צד יהיה הנפרד סבה למציאות בעל חומר, או למציאות כח מכחתיו (נ"א: מכחות הנפש) או פעולה מפעולותיו, כי זה הוא יותר נעלם בהם מהעלם עלולם, כלאו (נ"א: נלאו) מחקריהם במצאם חבור הנפרדים עם בעלי החומר בסבה ובפעולה, והוא חבור על כל פנים.
וכבר יצאנו לענין אסור בחקירה הזאת, מפני המתגאים על יוצרם להתחכם בתוכן מעשיו וסודות יצירותיו הנפלאים, והם לא ידעו בנין גופם בכל מחקריהם אף כי נפשם, ומדוע יתפארו על קבלתנו, בעשותם הנפש דקה ויתארו אותה במלות וספורים מלאכיים, כי לא ראינו יחוסיה בחבוריהם רק לגלגל השכל, או לבעלי העיון שלהם לכת המלאכים, ואנחנו על הקבלה אמתית מאבות קדושים שלא השפיקו בילדי נכרים, מעלים אותה ומדקדקים ענינה מאלה עד להרבה, עד שיאמרו רבותינו ז"ל עליה דבר כאלו דעתם נוטה שלא נבראת, אמרו בבראשית רבה (פ"ח) עם המלך במלאכתו ישבו שם, עם מלך מלכי המלכים הקב"ה ישבו נפשותיהן של צדיקים שבהן נמלך וברא את העולם, ומי שישמע זאת המימרא בין שיזכה לפירושה או שלא ידענו, מ"מ יכיר מכאן שאין דקות הנפש לפילוסופי האומות ולנגררים אחריהם יותר מדקותה אצל רבותינו ז"ל, ולא כמותו, אע"פ שלא הבהילו את הלומדים במלות נאמרות במספר ובחומר ענין, ועם כל זה יאמינו רבותינו כי אש של גיהנם ואבדון שולטת בהן ברצון העושה הכל יתברך ויתעלה.
ועכשיו יש לנו לפרש העונש הגדול שהוא הכרת, והוא באמת אבדון הנפש, וכך אמרו בסיפרא לפי שהוא אומר כרת בכל מקום ואיני יודע איזהו תלמוד לומר והאבדתי את הנפש ההיא למד על הכרת שאינו אלא אבדן, אלא שהאבדן הזה אינו בלא עונש וצער שימות הרשע ותאבד נפשו ותשוב כנפש בהמה או תתבטל לגמרי, כי זאת הבריאה החיה אי אפשר שתאבד מאליה באבדן הגוף, כמו שאי אפשר לאחד מן המלאכים להבטל בביטול אחד מגופי הנבראים אם גלגל או זולתו, ואי אפשר שתשוב כנפש הבהמה ותתבטל, כי נפש הבהמה תשוב ליסודה שהוא האויר והיסודות כשאר כל הדברים הגופיים השבים ליסודם ועפרם בין דקים בין גסים, ולא אבד דבר מיום שנברא העולם ועד עכשיו רק בענין הזה להתגלגל ולשוב ליסודו, והוא אבדן כל האובדים כל זמן קיום העולם, כל שכן שזאת הנפש שהיא עליונה אי אפשר שתהיה בטלה ואובדת, ולא שתשוב בהמית ותצטרף (נ"א: ותצטרך) אל היסודות הארבע שאינן ממינה, כי זה אינו אמת בקבלה והוא רחוק מאוד מן העיון מכל מה שבטלוהו המתחכמים, ואם היא תשוב ליסודה כתולדות הנבראים בעלי ההויה וההפסד שהם שבים ליסודם אשריה וטוב לה כי הוא השכר הגדול והגמול הנכבד.
אבל הענין הזה כולו ממה שנזכר למעלה מדברי רבותינו, שחייבי העונש הזה נדונין בגיהנם י"ב חדש לפי הראוי להם, לאחר גמר דינם נשמתן נשרפת והם נעשים אפר כלומר שנתבטלה יצירתן ממה שהיתה כבר, כדבר הנשרף המושב לאפר, ורוח האלהים יתברך שמו והוא רוח הנחה ורצון, מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים כלומר במדרגה שהיא למטה מעונג הצדיקים ומנוחתן, והיא מדרגה שאין לה בה עונש וצער כבתחלה ולא נועם ועונג כצדיקים, והמצפצפים ועולים שהזכירו רבותינו ז"ל עולין לאחר דינם למדרגה שיש בה מנוחה ועונג, ולא כענין הצדיקים, אמרו במסכת שבת (קנ"ב ב') אלו ואלו, בין של רשעים בין של בינונים, נמסרים לדומה, הללו יש להם מנוחה והללו אין להם מנוחה וכמו שאנו עתידין לבאר. והרשעים הגמורים החמורים שנדונין לדורי דורות, רצון האדון יתברך מקיים אותן, ודן הנפשות ההם בעונש וצער שאינו מכלה הנפש החוטאת ההיא כדכתיב כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה.
אף במדות הגוף כן, נוח לאדם שהוא מתיסר ביסורין קשין שימות ביסוריו לשעתו, יותר משיחיה ימים רבים ולא יהא סוף וקץ ליסוריו וצערו, כך אמרו בירושלמי במסכת פאה (פ"א ה"א) רובו זכיות יורש גן עדן רובו עבירות יורש גיהנם, היה מעויין אמר ר' יוסא בר חנינא נושא עונות אין כתיב כאן אלא נושא עון הקדוש ב"ה חוטף שטר אחד מן העבירות והזכיות מכריעות וכו', וכבר נזכר למעלה הענין הזה.
העונש הזה של גיהנם, מיד הוא בא לאדם אחר המיתה, תכף שהרשע מת נפשו מתקשרת בגלגל האש ומשם נצמדת לנהר של אש היוצא מתחת כסא הכבוד, שהוא מיסודי הגלגל וכח האשות כולן, והוא יורד לגיהנם ועמו מתגלגלת ויורדת לשם, וזה הענין דומה לגלגולי הסבות החוזרות להוייתם בכל הנבראים והוא נכון ומתקבל אפילו לבעלי העיון הפילוסופי.
הנפש הזאת החוזרת ליסוד האש ונצמדת לו בין בתחלה בין בסוף נמשכת בדעתה להתעלות ולהדבק בעליונים כשאר כל הדברים שתולדתן לשוב, ועובי העוונות וגסות החטאים שהבדילו בינה לבין בוראה מונעים אותה ונמשכת ונצמדת באש של גיהנם, ומחשבה זו הנמנעת ממנה היא יסורין וצער גדול שאין לו חקר ותכלית מלבד צערי גיהנם, וזה מענין הכרת הוא, לומר שהיא נכרתת מיסודה כענף הנכרת מן האילן שהוא חי ממנו, כך אמרו חכמים ז"ל (שבת קנ"ב ב') ושל רשעים זוממות והולכות שנאמר ואת נפש אויבך יקלענה בתוך כף הקלע, ופירוש זוממות מלשון אשר יזמו לעשות (בראשית י"א), והענין כמו שפירשנו.
ומנין לנו שהוא בא מיד לאחר המיתה, ואינו מן הדינין העתידין להיות לימות המשיח והעולמות הבאים לדעותינו וקבלותינו, כך אמרו חכמים במשנת עדיות (פ"ב מ"י) משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חדש שנאמר והיה מדי חדש בחדשו וגו', ואמרו בקידושין (ל"א ב') מכבדו בחייו מכבדו במותו, במותו אומר כך אמר אבא מרי הריני כפרת משכבו והני מילי בתוך י"ב חדש אבל לאחר י"ב חדש אומר זכרו לחיי העולם הבא, ואמרו במסכת תענית (י"א א') בשעת פטירתו של אדם כל מעשיו נפרטין לפניו ולא עוד אלא שמצדיק עליו את הדין ואומר יפה דנתוני וכו'. והזכירו באגדה (ב"ב ע"ד א') בענין עדת קרח כל תלתין יומין מהדרא להו גיהנם כבשר בקלחת ואמרי משה אמת ותורתו אמת והן בדאין. ובענין אלישע בן אבויה אחר אמרו (חגיגה ט"ו ב') כי נח נפשיה דאחר אמרי לא מידן לידייניה ולא לעלמא דאתי ליתי, לא מידן לידייניה משום דגרס באורייתא ולא לעלמא דאתא ליתי משום דחטא, אמר ר' מאיר מתי אמות ואעלה עשן מקברו, כי נח נפשיה דר' מאיר סלק קוטרא מקבריה דאחר, ומעשה נסים היה להראות כן, וכך אמרו עלה בירושלמי (חגיגה פ"ב ה"א) מן דקברוניה ירדה אש מן השמים ושרפה את קברו, ובמדרש תלים אמרו אמר דוד ע"ה בידך אפקיד רוחי בשעת מיתה, פדית אותי ה' מן גיהנם, ומפורש אמרו באגדה בכל ערב שבת דומה שר הממונה על הנפשות מכריז ואומר הנח להם לרשעים האלו וינוחו ומניחין אותן כל השבת כולה ובמוצאי שבת עם חשיכה צועק המלאך שהוא ממונה על הרוחות חזרו לכם רשעים לגיהנם שכבר השלימו ישראל סדריהן, ולכך ישראל מזכירין בסדר מוצאי שבת ואומרין ויהי נועם ה' אלהינו עלינו וגו', הא למדנו מדבריהם שהרשעים מיד כשמתים נפשותיהן נידונות בגיהנם כפי הראוי להם, וכפי מה שנתבאר למעלה מפירושי העונש ההוא והדין ההוא, וזאת אמונת כל מחזיק בדברי רבותינו ז"ל ומאמין בקבלתם, ועם מה שפירשנו לא ירחיק דבריהם אחד מבעלי העיון אלא המשתבש מהם או הרשע המתפקר.
הכרת הזה שאמרנו שהוא אבדן הנפש, אינו בכל מחוייבי כריתות, שהצדיק הגמור שתקפו יצרו ואכל כזית מן החלב אינו נכרת ואבד מן העולם הבא, ואפי' בעל אחת מחייבי כריתות אינו אבד לגמרי מגן עדן ומן העולם הבא, שהרי כשמנו חכמים במשנתנו (סנהדרין צ' א') ואלו שאין להם חלק לעוה"ב לא מנו אלא הכופרים בעיקרי התורה, אלא כך הוא ביאור הענין, שהכרת המפורש בתורה עונש מכופל הוא לגוף ולנפש, מי שזכויותיו מרובין מעוונותיו אע"פ שיש בהם מחוייבי כרת, העונש מגיע לו בגופו והוא מת בחצי ימיו כמו שאמרו במשקין (מו"ק כ"ח א') מת בן חמשים שנה זו היא מיתת כרת, ואמרו בספרי (פ' חוקת) מפני מה ענש להלן מיתה וכאן כרת ללמדך שכרת היא מיתה ומיתה היא כרת, ולזה רומז בתורה במקצת הכריתות שנאמר בהם ונכרת האיש ההוא מעמיו, לאחר שמת זה המחוייב כרת בגופו כיון שרובו זכיות אינו יורד לגיהנם אלא זוכה למעלה הראויה לו מחלקי גן עדן.
ויש במחוייבי כרת מי שעונותיו מרובין מזכיותיו, ועונש כרת שלו מגיע לנפש החוטאת לאחר שתפרד מן הגוף שהיא נכרתת מחיי גן עדן, והם הרשעים שהזכרנו שעונותיהן מרובין, ויש בכללן עון פושעי ישראל בגופן ששנו חכמים שיורדין לגיהנם ונדונין בה י"ב חדש, לאחר י"ב חדש גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים, ומחוייבי כריתות הללו הם שרומז בהם הכתוב ונכרתה הנפש ההיא מלפני, וכתיב והאבדתי את הנפש ההיא, רשעים הללו אין להם כרת בגופן אלא פעמים שחיים בשלוה ומזקינים בעה"ז כדכתיב (קהלת ז') ויש רשע מאריך ברעתו, וכפי מה שכתבנו למעלה.
ויש עוד במחוייבי הכרת שגופו נכרת מחיי העולם הזה ונפשו נכרתת אפילו מחיי העולם הבא ואין צריך לומר מחיי גן עדן, לפי שהוא נידון בגיהנם לעולם, והם עובדי ע"ז והכופרים כגון אלו שמנו חכמים במשנת ואלו שאין להם חלק לעולם הבא האומר אין תחיית המתים מן התורה ואין תורה מן השמים ואפיקורוס ומה שהוסיפו עליהן בברייתא, דקתני בתוספתא הוסיפו עליהן הפורק עול והמפר ברית בשר והמגלה פנים בתורה, והני דקתני באידך ברייתא התם המינין והמשומדין והמסורות ושפרשו מדרכי צבור ושחטאו ושהחטיאו את הרבים ושנתנו חתיתם בארץ חיים יורדין לגיהנם ונדונין לדורי דורות וכו', ורשעים הללו הם שכתוב בהם הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה ודרשו רבותינו (ספרי פ' שלח) הכרת בעולם הזה תכרת לעולם הבא, כפל זה לא נאמר בתורה אלא בענין ע"ז ומגדף וכיוצא בהם, דכתיב כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה ודרשו במסכת שבועות (י"ג א') כי דבר ה' בזה זה הפורק עול ומגלה פנים בתורה ואת מצותו הפר זה המפר ברית בשר, ושם אמרו בפירוש שאין כפל הזה שבכרת נדרש בכל עבירות שבתורה אלא באלו שבכתוב הזה, ולפיכך לא מנו רבותינו אלא אלו הנזכרים וכיוצא בהם לפי שהכתוב הזה בענין ע"ז נאמר, וריבה הכתוב את אלו והוא הדין לכל הכופרים בעיקר וכן בשאר רשעים המוחלטין, לפי שמצאו בהן בקבלה כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה, הא בשאר הכריתות אינו כן אלא כמו שביארנו.
אע"פ שיש בחטאים האלו החמורים כרת בגוף בעוה"ז וכרת בנפש לעוה"ב, יש כופר בעיקר שמאריכין לו ואוכל חיי העוה"ז. וא"ת והיאך תולין לו על כרת שבגופו, אם בשביל זכות שעשה, אין לכופר בעיקר זכות לעולם, לפי שהוא עושה לשם כפרנותו ולא לשם הקב"ה יתברך, זו אינה קושיא שיש בדרכיו של בעל הרחמים לרחם על מי שעושה טובה ומעשה הגון בעוה"ז אפילו עשאו לשם ע"ז, כגון מה שאמרו חז"ל באומות העולם עכו"מ, וכן בדברי הנביאים מקצת אומות שנגזר עליהם גלות בשביל מה שעשו לישראל ושאר אומות שלא הרעו להם לא נגזר עליהם גלות, וכן הכתוב מזהירנו לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו, וכ"ש שכבר רמזנו סוד שיש בו תיקון כל השאלות הללו שהדין נותן להתלות אפילו לעובד ע"ז להכעיס, ברוך שופט הצדק שיסד הכל ברחמים.
ואחרי שביארנו אמונתם ודבריהם ז"ל, צריכין אנו לחוש ולפרש דברי הרב הגדול ר' משה בר מיימון ז"ל, כתב בספר המדע שכר הצדיקים הוא שיזכו לנועם זה ופרעון הרשעים שלא יזכו לחיים אלא יכרתו וימותו, וכל מי שאינו זוכה לחיים אלו הוא מת שאינו חי לעולם אלא נכרת ברשעו ואבד כבהמה, וזהו הכרת שנאמר הכרת תכרת הנפש ההיא, מפי השמועה למדו הכרת בעולם הזה תכרת לעולם הבא, כלומר שאותה הנפש שפירשה מן הגוף בעולם הזה אינה זוכה לחיי העולם הבא אלא גם מן העולם הבא נכרתה. עוד כתב הרב ז"ל הנקמה שאין נקמה למעלה ממנה שתכרת הנפש ההיא שעונה בה, וזה האבדן הוא שקורין אותו הנביאים דרך משל באר שחת ואבדן ותפתה ועלוקה וכל לשון כליה והשחתה, לפי שהיא הכליה שאין אחריה תקומה וההפסד שאינו חוזר לעולם, כל אלו דברי הרב ז"ל.
מי שרואה דברים הללו לבו נוקפו שמא נטה דעת הרב ז"ל לומר שאין עונש ויסורין לנפש החוטאת ולא תשיג אותה צער כדרך החיצונים, חס ושלום, אלא דברי הרב ז"ל על סוף האבדון והכליון החרוץ שאין אחריו עונש ונקמה, והוא הכרת שהוא בטול הנפש, וכלל בה שהביטול הזה מלבד מה שנתיסרה תחלה בענשי גיהנם ויסורין שבו, הוא עונש גדול ואבדן חמור, לפי שאבדה הנועם הגדול שהיתה ראויה לו מצד שהיא בריה זכה שלוקחה ממקום הכבוד כמלאכים או למעלה מהם, והוא זכות הצדיקים ומעלתם שהם זוכים לה כמו שפירש הרב ז"ל וכמו שאנו עתידים לבאר, ואע"פ שלא פירש הרב ז"ל כל צרכו בביטול הזה שיהיה מתוך דין ויסורין, יש ראיה בדבריו ללמד עליו זכות, שהרי כתב בפרק אחד מפרק הספר הנזכר, כל הרשעים שעונותיהן מרובין דנין אותם כפי חטאותיהם ויש להם חלק לעוה"ב שכל ישראל יש להם חלק לעוה"ב, ואלו שאין להם חלק לעוה"ב אלא נכרתין ואובדין ונידונין כפי גודל פשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים המינין והאפיקורסין והכופרים בתורה וכו', הרי שהפריש בין חייבי הכרת הגמור ובין הנדון כפי רשעו, ואם אין שם מקום של עונש ויסורין לנפש מהו המשפט הזה שנדון בו הרשע כפי רשעו ובסוף יש לו חלק לעולם הבא, הא אין הכוונה אלא כמו שפירשנו.
אבל יש לו להרב ז"ל במקום אחר דברים משבשים הדעות, חזר ושנה זה הענין בפירוש המשנה בפרק חלק, ואמר כי העונש הגדול הוא שתפסק הנפש ותאבד ושלא תשאר, והוא מה שנזכר בתורה בענין כרת כמו שנאמר הכרת תכרת הנפש ההיא ואמרו ז"ל הכרת בעוה"ז תכרת לעוה"ב, ואמר הכתוב והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים וכך מי שהיה נמשך אל התענוגים הגשמיים וישליך האמת אחרי גוו ויגביר השקר על האמת, יכרת ויאבד מן המעלה ההוא וישאר גוף אובד בלבד, וכתב ואולם גיהנם הוא כינוי על עונש הרשעים ולא התבאר בתלמוד איך יהיה זה העונש, אבל מקצתם אומרים כי השמש תקרב אל הרשעים ותשרפם והביאו ראיה מן הפסוק הנה יום בא בוער כתנור וגו', ומקצתם אומרים כי חמימות נפלאת תבער בגופם ותשרפם והראיה על זה רוחכם אש תאכלכם, אלו דבריו ז"ל.
ואינם דברים נוחים לדעתנו, מפני שדברי רבותינו במחלוקת הזה שהזכיר אינם על דיני גיהנם המצוי תמיד, שהוא לדברי הכל מקום דין באש נפלאה דקה, בראה האלהים לענוש ולאבד רחקיו ולהצמית כל זונה ממנו, אבל יש לדעת רבותינו ז"ל עוד יום מועד לדין עמים, והוא היום שהנביאים מיעדין אותנו הנה יום בא בוער כתנור, ואמר מלאכי יום ה' הגדול והנורא, ואמר ישעיה ויצאו וגו', כי כמו שנדונין בראש השנה על חיי העולם הזה, ונדון כל אדם ביום מיתתו על שכר נפשו ועונש גיהנם, כן נידונין הכל ביום הגדול מתחלת ימות התחיה על ענין אותו שכר העתיד לעולם הבא, אם ראוי לתחיית המתים ולנועם הגוף והנפש באותו זמן, וכן כתוב באותו העת ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם, והם הרשעים כגון אומות העולם ועובדי ע"ז שנגמר דינם לדראון עולם ושלא ינעמו בחיים ההם, אלא ישארו בדראון שלהם או יכפל עליהם עונש ממדה קשה לרעה הימנה כפי מה שנתחייבו, ועל הדין הזה שנינו במשנה אנשי דור המבול אין להם חלק לעולם הבא ואינן עומדין בדין, ואנשי סדום אין להם חלק לעולם הבא אבל עומדין בדין.
וכן בכל מקום שתמצא בדבריהם ז"ל אריכות העונשים לעתיד, הוא מהכרתת הנפש החוטאת בדין ההוא, כמו שאמרו בואלה שמות רבה (פ"ל כ') שאלו ישראל לבלעם אימתי הוא אמר להם אראנו ולא עתה, אמר להם הקב"ה זו היא דעתכם אי אתם יודעין שסופו לירד לגיהנם ואינו רוצה שתבא ישועתי וכו', זה הענין לדין גיהנם העתיד ביום הדין הגדול. ויונתן בן עוזיאל אמר בתרגום כי לא ביד יקחו (שמואל ב' כ"ג) בכן לית פורענותהון ביד אינש, אלהין באישתא עתידין לאיתוקדא יתוקדון באתגלאה בית דינא רבה למיתב על כורסי דינא למידן ית עלמא. בתרגום ירושלמי דתהלים בפסוק כחלום מהקיץ (תהלים ע"ג), היך חלמא מן גבר רווי דמתער משנתיה ה' ליום דינא רבא באתערתהון מן בית קבורתהון ברגוז דמותהון תבסור. ואמרו במכילתין (פ' בשלח) אם תזכו לשמור את השבת תנצלו משלש פורעניות מיומו של גוג ומחבלו של משיח ומיום דין הגדול. ואמרו באגדה (ויק"ר פכ"ו) בילמדנו ובמקומות אחרים במדרש למה הרגזתני להעלות אותי שהיה שמואל מתירא שהגיע יום הדין, ואע"פ שכבר מת זה כמה היה סבור שהוא יום הדין העתיד שהכל נידונין בו.
ועל זה אמר ריש לקיש (ע"ז ג' ב') שאין גיהנם לעתיד לבא והוא יום הדין הזה לעתיד לבוא אלא הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה ומקדירה רשעים נידונין בה וצדיקים מתרפאין בה, והם הצדיקים שזכו לתחיה ועמדו במומם כמו שהלכו, מת חגר או סומא עומד במומו כמו שאמרו חכמים ז"ל (סנהדרין צ"א ב') שמא לא יאמרו מן השמים ריפא אותם אלא אחרים הם, והביא ראיה לזה מדכתיב הנה יום בא בוער כתנור והיו כל זדים וכל עושי רשעה קש ולהט אותם היום הבא אמר ה' צבאות אשר לא יעזוב להם שורש וענף וכו', ודרשו לא שרש בעה"ז ולא ענף לעולם הבא, והצדיקים שמתרפאין בה דרש עוד ריש לקיש וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה, והנה אין זה מן הגיהנם ההווה לאדם אחרי המות. וכן דרשו בתחלת מסכת ע"ז (שם) ותעשה אדם כדגי הים מה דגים שבים כיון שקדרה עליהם חמה מיד מתים אף בני אדם כיון שקדרה עליהם חמה מיד מתים, והעמידוה בעולם הבא כדריש לקיש דאמר ר"ל אין גיהנם לעתיד לבא אלא הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה וכו', הרי ביארו כי זו המימרא של ר"ל אינה אלא בעוה"ב והוא עולם שאחרי התחיה כמו שאנו עתידין לבאר בראיות גמורות בע"ה יתברך.
וכן המימרא הזו שנויה עוד בבראשית רבה (פ"ו ט') גלגל חמה יש לו נרתיק מה טעם לשמש שם אהל בהם, ובריכה של מים לפניו בשעה שהוא יוצא הקב"ה מתיש את כחו במים שלא יצא וישרוף את העולם, אבל לעתיד לבא הקב"ה מערטלו ומלהט בו את הרשעים מה טעם ולהט אותם היום הבא, ואתה יודע שדין גיהנם בכל יום הוא מכלל הזמן הזה ההוה עכשו כפי מה שנתפרש מדברי רבותינו ז"ל, וזה הנזכר בכאן בזו המימרא אינו אלא לעתיד לבא לכשיתערטל השמש מן הנרתק הזה שהזכירו עליו שהוא בתוכו בעולם הזה כמו שכתוב לשמש שם אהל בהם, והחזירו עוד מימרא זו במדרש תהלים ואמרו מה הקב"ה עושה לעתיד לבא שולף אותו מנרתיקו ומביאו לרקיע השני ודן בו את הרשעים, וכן דברי החכם האחר (ב"ר פ"ו י') והוא ר' יהודה ברבי אלעאי אמר לא יום ולא גיהנם אלא אש היא שהיא יוצאה מגופו של רשע ומלהטתו, כל אלו הדברים לעתיד לבא הם. וכן אמרו עוד אפילו בשעה שהקב"ה מחזיר נשמות לפגרים מתים נשמתן קשה להם וכו', שתי אלו המימרות ענין אחד ליום העתיד שכתוב ואלה לחרפות לדראון עולם, ואיך יעלה על לב גורס תלמוד שיאמר ריש לקיש שאין גיהנם וכמה ברייתות שנויות בתלמוד בענין המקום והאש ההוא, כדתניא בפסחים (נ"ד א') אמר ר' יוסי אור שברא הקב"ה בשני בשבת אין לו כביה עולמית, והיו מקשים על ריש לקיש מן הברייתא וסותרין דבריו בתיובתא, והוא עצמו ריש לקיש הזכיר בעירובין (י"ט א') אור של גיהנם, והלשון עצמו מוכיח שלא אמר אין גיהנם בעולם אלא אין גיהנם לעתיד לבא, אלא שהענין כמו שפירשנו והדברים כמו שביארנו.
ועם כל זה גלה לנו הרב ז"ל דעתו שהוא מאמין בעונש דין וצער, יהיה באיזה זמן שיהיה אחרי המות, שלא התבאר לדעתו בתלמוד ולא הסתפק ממנו אלא איכות הדין והצער הזה. וזה התנצלות לרב ז"ל ולמוד זכות לחכם גדול וחסיד כמותו ז"ל, ופירוש למימרא של ריש לקיש שלא תשבש דעת קצת התלמידים או שלא יתלו בה החיצונים שהטינא בלבם.
וכללו של דבר, מבואר הוא מדברי חכמים ואחוז ביד מקבלי התורה שגיהנם הוא מקום דין ומשפט לענוש בו החטאים בנפשותם ביסורין וצער שאין להם דמיון בעוה"ז, לפי שיסורי העולם הזה הן בגוף שפל גס הבריה ועב ההרגש וכבד, והעונש והצער ההוא בנפש הזכה הדקה בברייתה, וכמו שהרגש האדם בנגיעת המחט בבשרו רב מהרגש החמור מפני גסות ברייתו, ואף בבני אדם עצמן זכי הגוף והנקיים בדעות וביצירתן מרגישין ביסורין וצער יותר מן הגסים עבי הגוף משובשי הדעות וההרגש, המורגלים במלאכות הכבדות והנמבזות שנעשה בשרם כבשר הסוס והפרד, כן הרגש הנפש ביסוריה גדול מאד מיסורי הגוף לרוב הרגשתה וזכות ברייתה, ואין ערך ודמיון בין אותו הצער החזק הגדול ובין צער בעלי החיים בגופותם בשום פנים.
ועוד הדין הזה נכפל על מחוייבי הכרת ביום הדין הגדול ונדונין בו בגיהנם עד שמתאכלין שם, או לדעת ריש לקיש שבחמה היוצאה מנרתקה הם נדונין, ומכל מקום מיסורי אש של גיהנם הוא, שהחמה הזו שנתערטלה מן הנרתיק מיסוד האש העליון שאור של גיהנם הווה ממנו היא וכמו שנתפרש למעלה, ומכאן יבין כל בעל שכל שאין מחלוקת בין רבותינו בעיקר מכל עיקרי הדינין הללו העתידין וכל דבריהם עולין בסגנון אחד.
